לצפייה ביוטיוב · הסרטון מוצג מיוטיוב.

פורסם לראשונה ב: הרצאה בוובינר של החברה לרפואת הנקה (נפתח בכרטיסייה חדשה).

הערב נדבר על הנושא של הנקה בקרב נשים שנפגעו פגיעה מינית. אדבר גם על נשים שהן אחרי אונס וגם על נשים שהן אחרי פגיעה בילדות, אבל בעיקר אדבר על הפגיעה המתמשכת בילדות.

נתחיל עם ציטוט:

כל פעם ששמתי את התינוק על השד חוויתי התקפי חרדה והתנתקתי. ההנקה גרמה להופעה פתאומית של זיכרונות מההתעללות, ביחד עם כאבי בטן [?]. שנאתי את התחושה הפיזית של ההנקה. שנאתי לתת את הגוף שלי לתינוק. הרגשתי שהתינוק הוא בן אדם זר. כל פעם ששמתי אותו על השד רציתי לצרוח ולהקיא ביחד. ההנקה הכריחה אותי לחיות את ההתעללות מחדש. לא הבנתי מה קורה לי, ולכן גם לא סיפרתי את זה לאף אחד.

זה ממחקר איכותני [?] שנעשה בארצות הברית, שממש מתאר את החוויה האישית של אישה שהיא שורדת פגיעה מינית.

הנקה היא האופטימום

כולנו מסכימות. אני לא צריכה לשכנע אתכן שהנקה היא הדבר הכי אופטימלי בשביל התינוק ובשביל האמא: אוכל מושלם, שמאפשר את ההתפתחות האופטימלית של התינוק, מונע מחלות, עונה על הצרכים הבסיסיים ביותר של תינוק ואמא להיות באינטימיות ובקרבה, ועוזר מאוד ביצירת הקשר ובבניית אהבה ביניהם. אני חושבת שזה קצת preaching to the choir, אבל שקף אחד, כדי שנשים את זה על השולחן.

את כל זה אנחנו יודעות. אבל מה קורה כאשר ההנקה מתקשרת לחוויית עבר של פחד, איום, פגיעה, בלבול וחוסר אונים?

עבור אישה שחוותה פגיעה מינית, ההנקה עלולה לשמש כטריגר שיעורר זיכרונות של הפגיעה ויגרום למתח, לתסכול [?] ולחוסר [?] רגשי.

רוב הנשים שנפגעו ירצו וינסו להניק. חלק ימשיכו להניק למרות הקושי והבלבול, וחלק יוותרו על ההנקה כדי להציל את עצמן, כי הן ירגישו שהן פשוט לא מסוגלות להמשיך. ויש נשים שיגלו את הפוטנציאל המרפא הנפלא של חוויית ההנקה.

הנקה כצומת

אני רואה [?] את ההנקה כצומת. זו סכמה שבניתי של צמתים מסביב להריון וללידה: ההריון, הלידה, ההנקה והאמהות. אני רואה אותם כהזדמנויות לריפוי, וגם כאירועים שיכולים להיות משבריים וטראומטיים.

הרעיון של הסכמה הזאת: אנחנו יכולות להיכנס להריון, נגיד שהחיים הם דבש, לעבור את ההריון בקלות, להגיע ללידה, ויש לידה מאוד קשה, ואנחנו עוברות מסלול. ולפעמים המעבר למסלול של הטראומה יכול לקחת איתו גם הנקה בצל הטראומה, וזה יכול גם לגרום לחוויית אמהות פוסט־טראומטית.

ובצד השני, וזה האופטימום מבחינתי: שאישה תגיע ממקום של פוסט־טראומה, אבל תפגוש אנשים נפלאים בהריון ובלידה, וגם ההנקה תהיה חוויה מעצימה, וזה ישנה את המסלול, והיא תצא מכל התקופה הזאת של הריון ולידה במצב יותר טוב. יש לדבר הזה המון פרמוטציות, אבל זה הרעיון: החשיבות של הצומת. ואני רואה את ההנקה כאחד הצמתים העיקריים. יש לי מטופלת שההריון שלה היה סבבה, הלידה הייתה מעולה, ועכשיו היא במשבר מאוד מאוד קשה מסביב להנקה.

מה היא חוותה בעבר

אני רוצה לעשות סיכום, כדי שנדע על מה אנחנו מדברות. מה היא חוותה בעבר?

לא כיבדו את הגבולות של הגוף שלה, לא כיבדו את הצרכים שלה, לא שמעו אותה ולא ראו אותה.

היא שמרה על סוד ולמדה לשחק עם האמת. כלומר, היא חוותה משהו שאסור לה לספר לאף אחד. בדרך כלל מאיימים עליהן, אומרים להן שאסור להן לספר מה שקורה, ושאם הן יספרו יקרה משהו נורא.

ומבחינת הצרכים: הצרכים של הפוגע קודמים לצרכים של הנפגעת. אז היא לומדת מגיל צעיר שלצרכים שלה אין מקום בעולם.

היא חווה [?] דגם של הורה שהוא מבלבל ולא תקין. הבית, בדרך כלל, גם הוא מקום לא בטוח. ונוצר אצלה בלבול מאוד משמעותי בין טוב לרע, מותר ואסור, תקין ולא תקין. אם ניקח את גילוי העריות הקלאסי ונסתכל על מצב שבו אבא פוגע בבת שלו, או אח, או דוד, או סבא, או מישהו בתוך הבית, או אפילו מורה או מדריך או מישהו בעל סמכות: הבלבול נוצר כי הבן אדם הזה הוא גם טוב וגם רע. הוא גם עושה דברים מותרים וגם דברים אסורים, גם דברים תקינים וגם דברים לא תקינים. אז נוצר בלבול נורא אצל הילדה הזאת: אותו בן אדם הוא גם וגם.

ואז, כדגם לחיקוי בהמשך החיים שלה, מערכת היחסים שהיא בונה עם ההורה הופכת להיות הדגם שהיא תיקח למערכות היחסים שלה בהמשך: עם בן זוג, עם בת זוג, עם מי שזה יהיה. האינטימיות הופכת להיות משהו מאוד מאוד מאיים [?], כי האינטימיות הייתה משהו מאוד מבלבל ומאיים [?].

מה היא מביאה איתה להנקה

אז מה היא מביאה איתה להנקה? נגיד שהיא כבר הייתה בהריון, היא ילדה, ועכשיו הגיע זמן ההנקה.

בדרך כלל יש חוסר אמון בסיסי בבני אדם. קשה לה בתוך מערכות יחסים, אז יהיה לה קשה גם בתוך מערכת יחסים עם התינוק.

הרבה פעמים יש בדידות, ומערכת התמיכה שלה דלה. קשה לה להיות חברה, קשה לה לשמור על מערכות יחסים לאורך זמן.

חוסר אמון ביכולת שלה להתמודד עם מצבים משתנים. לאורך השנים היא סיגלה לעצמה כל מיני אמצעים כדי להתמודד עם מצבים מסוימים, אבל כשקורה משהו חדש, משהו שהיא לא חוותה בחיים שלה, כמו להפוך לאמא, אין לה בהכרח את ההתנהגויות שהיא סיגלה לעצמה כדי להתמודד. יש כל מיני מצבים משתנים וחדשים שאין לה מושג איך להתמודד איתם, כמו חוסר השינה, כמו התובענות של תינוק. ועוד נעמיק בזה.

חששות מחוויות שקשורות לגוף, כי הטראומה קרתה בגוף. הגוף הוא הזירה של הפגיעה, והגוף הוא הגוף שמניק. זה אותו מקום, אותם המקומות.

יש רתיעה [?] מכל מה שקשור למיניות ולאיברי המין. יש בושה, הרבה בושה כלפי הגוף. והרבה פעמים יש התייחסות לגוף כמלוכלך, כפגום, כרע, כמזוהם, כמגעיל.

תסתכלו על כל הנקודות האלה ותתחילו לחשוב איך זה משפיע על אישה שלוקחת את התינוק שלה, מחזיקה אותו בידיים ומקווה [?] שהגוף שלה ייצור חלב, ישחרר חלב, ושהחלב הזה יהיה מזין ונקי, כשהיא מרגישה שהגוף שלה מלוכלך, רע, מזוהם ומגעיל. זה קונפליקט פנימי מאוד קשה.

יש חוויה של חוסר [?] שליטה, יחד עם צורך להחזיק שליטה בחיים, להרגיש שיש לה איזושהי שליטה. והרבה פעמים זה גורם גם לנוקשות: נוקשות של המחשבה, נוקשות בגוף, וגם בגישה לעולם בכלל.

לפעמים מה שנראה זה חולשה, תלות ופסיביות: נשים שהן יותר בכיוון של סמרטוט [?], כזה “תעשו בי כרצונכם”. ויכול להיות שנראה דווקא כעס ותוקפנות: מישהי שמשתמשת יותר ב־fight, כי אמצעי ההתמודדות שלה הוא להילחם.

יכול להיות שיהיה לה קשה לזהות מה קורה איתה, להבין מה הצורך שלה, מה היא מבקשת, ואם היא בכלל מסוגלת לבקש עזרה. יהיה לה מאוד קשה לבקש עזרה, גם בגלל חוסר האמון וחוסר היכולת שלה לסמוך על אנשים.

לפעמים התקשורת היא לא מאורגנת. לפעמים יש הרבה שתיקות, יש סודות, יש דברים שהיא לא תספר ויש דברים שהיא כן תספר. זו לא תקשורת שאנחנו רגילות אליה. משהו אחר לגמרי.

חוסר אמון בזרים, כבר אמרתי. הרבה פחדים, הרבה פעמים נראה חרדות. נראה התנהגות קורבנית, שזה ממש משהו שמאוד מאפיין את הפגיעה המינית: הקורבנות. ונראה גם רגישות יתר, הרבה טריגרים.

ושמתי קו תחתון במשפט הזה, כי הוא נורא נורא חשוב וקריטי: מה שנראה לנו הכי נדוש, הכי פשוט, הכי יומיומי, יכול להיות בשבילה מאוד קשה, ויכול לעבוד כטריגר שבאמת יהיה בשבילה כמעט בלתי אפשרי להתמודד איתו.

השדיים

אני רוצה להגיד משהו על השדיים לפני שנתקדם. יש איזה עניין עם השדיים. כל החיים הצעירים שלנו, השדיים קשורים למיניות שלנו, לתשוקה, ליופי ולמראה החיצוני: אם אני מושכת או לא מושכת, אם השדיים שלי יפים או לא יפים. ויום אחד אנחנו יולדות, ופתאום בא יצור קטן וחמוד שאוכל מהאיבר הזה, ומזין את עצמו מאותו איבר שהיינו כל כך עסוקות במראה שלו, במיניות ובתשוקה.

וזה נורא נורא מבלבל את כל הנשים, אבל זה מבלבל במיוחד נשים שעברו פגיעה מינית. בשבילן זה יכול באמת להיות בלתי אפשרי לחיות עם הדבר הזה, עם הדו־קיום של המיניות וההזנה. איך הדברים האלה קשורים?

להניק או לא להניק

שאלה שמטרידה כמעט כל אישה שנפגעה היא השאלה: להניק או לא להניק. זה מאוד מטריד אותה, ובואו נראה כמה דברים שהיא חושבת עליהם.

בעד הנקה: היא מבינה את היתרונות הבריאותיים של ההנקה. היא רוצה להיות אמא טובה, אז היא רוצה להניק. יש לחץ חברתי להניק, יש עידוד של אנשי מקצוע, ויש לה תשוקה לקשר אינטימי חיובי עם התינוק שלה. היא רוצה שזה יצליח, היא רוצה שזה יהיה נכון וטוב ונעים ואוהב וחיובי.

בצד השני יש את החלק שמפחד, את החלק שמרגיש חוסר נוחות עם הגוף, חוסר נוחות עם השד, אמביוולנטיות לגבי הדבר הזה. יכול להיות אפילו שזה יגעיל אותה, יכול להיות שיעלו אצלה פחדים, יכול להיות שלא תהיה תמיכה.

והגדול ביותר, ונראה לי המשמעותי ביותר, הוא חוסר הרצון לחשוף את הגוף: חוסר הרצון שהשדיים יהיו בחוץ, שידברו עליהם, שיסתכלו עליהם, שיגעו בהם, שהם יהיו נושא לשיחה. וזה קשה במיוחד אם היא חיה עם מישהו שתוקף אותה היום. הרבה פעמים יש גם הרבה קנאה מסביב לדבר הזה, אם יש אלימות עכשווית בתוך הזוגיות. הרבה פעמים בעלים כל כך מקנאים, וכל כך לא מוכנים לחלוק את השד עם התינוק, שזה גורם נוסף.

ויש תקווה. יש תקווה שההנקה תהיה חוויה טובה, שזו תהיה התחלה חדשה, יחד עם התפקיד החדש כאמא. יש פה משהו חדש, משהו שמתחדש, הזדמנות חדשה. היא רואה את זה, והיא מאוד מאוד מקווה שזה מה שיהיה. היא מקווה שיהיה ריפוי מהפגיעות שלה בעבר, ושאולי כל החוויה הזאת תהיה חוויה מרפאה. היא מקווה שתהיה לה היקשרות מוצלחת עם התינוק.

היא רוצה להיות נורמלית. היא רוצה להיות כמו כולן, ויש לה הרגשה של: זהו, ילדתי, יש לי עכשיו תינוק כמו לכולן, ואני יכולה להיות כמו כולן. אני יכולה להניק כמו כולן, ואז ארגיש שאני יותר נורמלית.

מה המחקר מצא

נעשה מחקר על הנושא של יוזמת ההנקה בקרב נשים שעברו התעללות מינית. מדובר ב־1,220 נשים, שחקרו אותן בנושא של יוזמת ההנקה וההצלחה בהנקה, בקרב נפגעות ולא נפגעות.

נמצא שנשים שדיווחו על התעללות מינית בילדות שלהן יזמו הנקה פי 2.6 יותר [?] מנשים שלא דיווחו על התעללות מינית. כלומר, הנשים האלה, כמו שאמרתי קודם, ממש ממש רצו לעשות את זה, רצו להצליח, והמספרים מדברים. אבל מבין כל הנשים שיזמו הנקה, 82% מהנשים שלא חוו התעללות מינית המשיכו להניק מעבר לגיל חודש, לעומת רק 73% מהנשים שחוו התעללות. [?]

המסקנות היו שנשים שחוו התעללות רוצות להצטיין באמהות שלהן, וההנקה ידועה כדרך הבריאה ביותר להאכיל [?] תינוק. הן רצו, ניסו, היה להן קשה, ואחרי חודש הרבה נשברו.

מה מעלה את הסיכוי להצליח בהנקה

אז בואו נסתכל על המשאבים [?]. מה הם האלמנטים שמעלים את הסיכוי של נפגעת להצליח בהנקה?

  • קודם כל, אם יש לה דגם לחיקוי של אמהות חיובית. זה לא חייב להיות אמא שלה: שכנה, דודה, אמא של חברה. אם יש לה דגם חיובי לחיקוי, זה מאוד מאוד יעזור, לא רק בהנקה, גם באמהות. אם אין לה דגם חיובי לחיקוי, זה מאוד מאוד בעייתי.
  • אם היא נחשפת לסיפורי הנקה טובים וחיוביים, לסיפורים על אמהות טובה, זה גם יעזור.
  • אם הייתה חוויית הנקה חיובית בעבר, זה מעלה את הסיכוי שגם בהנקה הזאת תהיה הצלחה.
  • אם הייתה לידה טובה, יש יותר סיכוי שהיא תצליח בהנקה. כמובן אין ביטוח לדבר הזה, אבל זה עוזר.
  • אפס הפרדה, עור לעור.
  • ומאוד חשוב: בן זוג תומך. אישה נפגעת שנמצאת בתוך מערכת יחסים זוגית יציבה, יש יותר סיכוי שהיא תצליח בהנקה.
  • אם יש סביבה תומכת.
  • אם היא הייתה בטיפול נפשי [?], פעם, לא חייב להיות עכשיו.
  • אם הייתה הכנה מציאותית ואישית להנקה שלה כנפגעת.
  • מעגלי אמהות עוזרים לכולן, וגם לנפגעות.
  • וכמובן, אם היא קיבלה עזרה מקצועית.

הקשיים במבט על

עכשיו נסתכל על הבעייתיות של ההנקה. אכנס לפרטי פרטים, אבל קודם באופן כללי, ממעוף הציפור.

קודם כל יש קושי עם החשיפה של השד, במיוחד כשהשד נתפס כאיבר מיני עם קשרים שליליים. אם השד היה מעורב בפגיעה, יש יותר סיכוי שתהיה בעיה בהנקה.

התלות של התינוק בגוף שלה מאוד מזכירה את התלות של הפוגע בגוף שלה. הנקה מחייבת מגע אינטימי, וקשה לעשות הנקה בלי להיות נוכחת, והתלות יכולה לגרום לה לסלידה מההנקה ומהאינטימיות הזאת. דיברתי קודם על כמה שהאינטימיות יכולה להיות בעייתית, כי היא גם שלילית וגם חיובית. לכן היא נכנסת למין סיטואציה כזאת, שהיא מנסה להניק אבל בלי להיות נוכחת. אדבר על זה גם קצת בהמשך, כמה שהדבר הזה בעייתי.

נוצרת חוויה של פלישה לתוך הגבולות של הגוף, על ידי התינוק ועל ידי הסביבה.

ההסתגלות להנקה היא תהליך שלוקח זמן, וקל מאוד לקפוץ למסקנה שאין מספיק חלב, או שיש משהו פגום בגוף. ונורא מהר אפשר להגיד: “אני לא בסדר”. כי גם ככה היא מרגישה שהיא לא בסדר, אז גם פה אני לא בסדר, אז בטח אין לי חלב. איך יכול להיות שיהיה לי חלב?

ובגלל חוסר האמון באנשים זרים, יש גם קושי לפנות לעזרה.

מחשבות ואמונות

עכשיו נסתכל על הבעיות הנפוצות, לפי תחומים. נתחיל בתחום של המחשבות והאמונות.

  • יש חוסר יכולת להפריד בין הזיכרונות של הפגיעה לבין חוויית ההנקה העכשווית. זה מפעיל אותה. יש המון המון טריגרים, וברגע שיש טריגר היא כבר שם, וקשה לחזור. ואז התינוק צריך לאכול עוד פעם, ועוד פעם. יש את חוסר השינה, וכל הדבר הזה מכניס אותה לסחרור.
  • המחשבה, כמו שאמרתי קודם, שהגוף מלוכלך ולא מסוגל לייצר משהו טוב ובריא כמו חלב.
  • חוסר אמון ביכולת של הגוף להמשיך ולהצליח לייצר כמויות.
  • קושי ליצור קשר ואינטימיות עם התינוק. אישה כזאת יכולה גם לשאול את עצמה: האם אני בכלל מסוגלת לאהוב?
  • קושי להתמודד עם המבט הישיר והחודר של התינוק. יש נשים שדיווחו שהן מרגישות כאילו התינוק מסתכל דרכן ורואה את כל מה שיש בפנים.
  • הקושי לחלוק את השד עם התינוק, כי בסך הכול זה בן אדם לא מוכר, בן אדם זר.
  • הקושי עם הדרישה האינסופית של התינוק, שזו אחת הבעיות העיקריות, כי זה מזכיר את התוקף: כל הזמן הדרישה, השימוש בגוף שלה שלא נגמר. ואותו דבר עם השימוש בשד: היא מרגישה כאילו התינוק תוקף אותה במידה מסוימת, ויש בעיה עם גבולות. “התינוק ממש אוכל אותי.” אלה ציטוטים מתוך מאמרים, ציטוטים של נשים.

רגשות

מבחינה רגשית יש הרבה הצפה, שיכולה לגרום לניתוקים, ואפילו שכיחים בזמן ההנקה. כלומר, התנתקויות: אישה עושה דיסוציאציה באמצע הנקה בגלל טריגר כלשהו, פיזי או מחשבתי. היא מוצפת, מתנתקת, ואפילו שוכחת את ההנקה עצמה.

יכול להיות בלבול ופחד שההנקה היא התנהגות מינית לא הולמת, והרבה אשמה ובושה מסביב לזה. והיא לא רוצה ליהנות, כי זה לא מרגיש לה נכון. זה קצת מזכיר לה את האמביוולנטיות לגבי מה שהיא עברה: אם זה טוב או לא טוב, אם זה מותר או אסור, אם מותר ליהנות. יש גם נשים שמדווחות שהן הרגישו הנאה פיזית מהפגיעה המינית, עם הרבה בושה ואשמה: איך זה יכול להיות? פוגעים בי, והגוף שלי נהנה. אז זה יכול להיות אותו דבר לגבי ההנקה: האם בכלל מותר ליהנות מהמציצות בשד?

וההרגשה של חוסר שליטה לגבי השימוש בגוף.

פעם ראיינתי אישה שילדה איתי פעמיים, והכרתי אותה ממש ממש טוב. לקראת הרצאה שהכנתי ראיינתי אותה בנושא של ההנקה, והיא סיפרה לי דברים שלא ידעתי. היא לא סיפרה לי את זה בזמנו: כל פעם שהתינוקת שלה הייתה מתעוררת ובוכה [?], בעלה היה מביא לה את התינוקת, והיא הרגישה כאילו בעלה הוא הסרסור של התינוקת שלה. אחרי שלושה חודשים היא הפסיקה לגמרי. היא לא יכלה יותר. היא ממש ממש סבלה מההרגשה הזאת של הניצול של הגוף שלה.

יש הפחד לחשוף את השדיים למבט, למגע, לנושא לשיחה, כבר אמרתי את זה. יש נשים שממש סובלות מההנקות. לפעמים יש כעס כלפי התינוק.

בושה, גועל [?] או קושי כאשר החלב יוצא מהשד: זה יכול להזכיר לה נוזל זרע. זה נוזל לבן, סמיך, דביק, וזה יכול ממש להזכיר לה את הפגיעה שלה.

כמו שאמרתי כבר: פחד מאינטימיות עם התינוק, פחד להיות לבד עם התינוק, או לפגוע בו כמו שפגעו בה. היא פוחדת שהיא תחזור על הדבר ותפגע בתינוק שלה.

והפחד להפוך לתוקפת: “אני לא רוצה להכריח את התינוק שלי לינוק. אני לא רוצה לאנוס אותו. אני לא רוצה להכריח אותו לעשות שום דבר. אולי הוא לא רוצה לינוק מהשד שלי. אולי הוא מעדיף בקבוק.” את המשפטים האלה שמעתי.

ואי־הצלחה [?] בהנקה עלולה לגרום לכעס, לעצב ולאובדן.

הגוף

בהיבט הפיזי, אנחנו יכולות לראות נשים שיש להן הרבה מתח בגוף: כאבי שרירים, נוקשות, כאבים בפטמות, דופק מהיר, נשימה מהירה, הזעה [?]. כל זה כתוצאה מהטריגרים שמופעלים אצלה בזמן ההנקה.

אנחנו יכולות לראות גם עייפות, חוסר תיאבון, חוסר שינה. חוסר שינה יש לכולן, אבל גם חוסר אפשרות לישון כשיש אפשרות לישון. וקושי בהזרמת החלב ועיכוב ביצירת החלב, בגלל אדרנלין גבוה ואוקסיטוצין ופרולקטין נמוכים.

התנהגות

עכשיו אם נסתכל על ההתנהגות, שזה משהו שמאוד מאוד מעניין אותנו, כי זה נוגע גם למה שקורה עם התינוק:

  • הרבה פעמים אנחנו רואות הנקה ללא מעורבות רגשית: ללא מבט בתינוק, ללא אינטימיות, ללא היקשרות. זה הופך להיות משהו מאוד מכני. “אני מניקה את התינוק כי זה מה שצריך לעשות, אבל אני לא מסוגלת להיות גם מעורבת רגשית בזמן שאני עושה את זה.” או אינטימיות או הנקה, אי אפשר שניהם.
  • הימנעות מהתעוררות בלילה לבכי ולדרישה של התינוק, שיכולים להזכיר לה התעוררות בלילה ודרישה של פוגע.
  • דילוג על ארוחות או קיצור ארוחות. הייתה לי מטופלת שהייתה כל כך נוקשה עם התינוק שלה, שהיא רצתה להאכיל אותו אך ורק כל שלוש שעות. היא הניקה הנקה שלא על פי דרישה, הנקה כל שלוש שעות. בעלה היה מביא לה את התינוק, נגיד אחרי שעתיים ורבע, שעתיים וחצי, והיא הייתה אומרת: “לא, יש עוד חצי שעה, זה לא הזמן.” היא לא יכלה לסבול את ההנקות, אז היא עשתה כמה שפחות.
  • מניעה של מגע בשד עם היד, שזה מאוד מאוד מציק להן.
  • קריאה לא מדויקת של הצרכים [?] של התינוק: חוסר יכולת להבין מה הכוונה של הבכי.

ואז אנחנו רואות תמונה שיכולה לגרום לחוסר עלייה במשקל, FTT, אפילו על רקע רגשי, כשהאישה מקצרת ארוחות ומדלגת על ארוחות כי היא לא מסוגלת להיות שם.

אישה שהניקה [?] חמישה ילדים:

כאשר אני שואלת את עצמי למה אני לא נהנית מהנקה, התגובה הראשונה היא שזה בגלל שהגוף שלי סבל הרבה ויש לי רגשות מעורבים בנושא. ברגע החיבור אל השד אני בסדר, גם במציצות הראשונות, אבל בהמשך מגיע אליי גל של זעם [?] וגורם לי לתחושה של פניקה וקלאוסטרופוביה. כאשר יש גם כאבים בפטמות, התחושה איומה וגורמת לי לזעם [?]. אני לא יכולה לסבול נגיעות בפטמה, או כל מיני משחקים כאשר התינוק נמצא על השד.

טריגרים

עכשיו נסתכל על הטריגרים. על חלק מהדברים כבר דיברתי, אבל יכול להיות שיהיו פה דברים חדשים. אז מה זה בעצם טריגר? כל גירוי שבזמן ההנקה [?] מזכיר את הפגיעה.

טריגרים אצל האמא

  • החוויה של איבוד שליטה: שינויים בגודל ובצורה של השד, דליפות של חלב, השינה הלא רציפה. כל אובדן השליטה על החיים שלה, גם בגוף וגם בכל ההתנהלות מסביב לשעון, שאין לה שליטה על מתי היא יכולה לאכול ומתי היא יכולה לישון. חלב דולף, השדיים גדלים, קטנים: הרגשה של אובדן שליטה בגוף.
  • החשיפה, כבר דיברנו על זה.
  • הכאבים: אם יש סדקים [?], מלאות, גודש. כל הדברים האלה יכולים ממש להיות מקור לסבל.
  • הזקפה [?] שמופיעה פתאום, והשפריצים של החלב, שכבר אמרתי שהם יכולים להזכיר נוזל זרע.
  • השאיבה. הרבה פעמים מאוד קשה לנשים האלה לשאוב. זה מרגיש להן כמו ניצול, אבל הפעם ניצול על ידי מכונה.
  • מצבי מתח, שיכולים להגיע מכל מיני כיוונים, יכולים להיות גם טריגר.
  • ויש את ה־D-MER [?], שבשביל אישה שעברה פגיעה מינית נראה לי שזה קשה במיוחד. קראתי כמה מאמרים שכתוב בהם שעוד לא הוכח הקשר בין פגיעה מינית ל־D-MER, אבל אני מאמינה שאם נחכה עוד כמה שנים, נגלה שיש קשר בין הדברים האלה.

טריגרים שקשורים לתינוק

  • האישה יכולה ממש לראות את התינוק כתוקף, ולהשתמש במילים כמו מלתעות [?], כלב, רוטווילר וכל מיני ביטויים כאלה.
  • מצד שני, היא יכולה לראות את התינוק כפסיבי וכקורבן: אין לתינוק אפשרות לבחור אם הוא רוצה לינוק או לא, דוחפים לו את השד לתוך הפה בכוח. מין הזדהות עם הקורבנות.
  • שוב, המבט הישיר והחודר של התינוק. הזכרתי את זה קודם.
  • הבכי התובעני של יילוד.
  • המין של היילוד. זה הולך לשני הכיוונים, וזה תלוי נורא באישה. אבל מה שהכי נפוץ: אם זו בת, יש המון מחשבות לגבי “האם אצליח לשמור על הילדה הזאת, שלא יקרה לה מה שקרה לי?”. ואם זה בן, יש מחשבות מסביב ל”האם אצליח לגדל ילד שהוא בעצמו לא יהיה פוגע?”.

טריגרים במפגש

וזה נורא אישי:

  • ההכנסה של השד לתוך הפה.
  • הרגע של החיבור והמציצה הראשונה.
  • כל מיני סוגים של מגע בשד עם היד החופשית של התינוק.
  • משחקי תינוק בזמן ההנקה: מושכים, עושים… אתן מכירות את כל המשחקים האלה. בלתי נסבל. המשחק עם השד [?] השני, עם היד החופשית.
  • המגע עור לעור יכול להיות בעייתי.
  • הנקות לילה הן בעיה קשה, הנקות בחושך.
  • וכמו שאמרתי קודם, הנאה פיזית או מינית מההנקה גם יכולה להיות טריגר, בעיקר בגלל האמביוולנטיות הזאת: האם זה בסדר, האם זה מותר.

טריגרים בהדרכה

גם בהדרכה יש טריגרים, וצריך לשים לב אליהם:

  • נגיעה בשד ללא אישור.
  • מגע בתינוק ללא אישור.
  • שפה מקטינה ופטרונית, כמו “חמודה” וכל המילים האלה.
  • טון הדיבור.
  • חוסר שיתוף פעולה עם האישה.
  • טיפול בתינוק שבו המדריכה לוקחת את התינוק ומטפלת בו בלי לשתף את האישה.
  • חוסר תשומת לב לפרטיות בזמן ההדרכה.
  • חוסר כבוד, חוסר הקשבה וסמכותיות יתר. יש להן בעיות עם דמויות סמכותיות, אז סמכותיות יתר יכולה להיות בעיה.

בסופו של דבר הבנתי שאם אני ממשיכה להניק עם כל הפלאשבקים והתקפי החרדה, אני אשתגע לגמרי. הייתי מותשת מהמלחמה עם עצמי. שנאתי את זה שכעסתי על הבת שלי ושהאשמתי אותה בהתקפי החרדה. הפסקתי להניק והתחלתי לתת בקבוק. מהרגע שהרשיתי [?] לעצמי, הכול נראה יותר טוב. לאט לאט התחלתי להרגיש חיבור לתינוקת ולחיים שלי בכלל.

פלאשבק: איך לזהות ומה לעשות

אני רוצה לדבר ממש ממש בקצרה על פלאשבקים. איך תדעו אם האישה שאתן מדריכות נמצאת בפלאשבק? כדאי לדעת.

היא נראית כמו בפניקה. יש נוקשות בשרירים ושינוי בנשימה: בדרך כלל הנשימה נהיית מהירה וקצרה יותר. שינוי בהבעת הפנים ובמבט בעיניים. לפעמים היא תדבר עם בן אדם שלא נמצא. לרוב היא תיראה מפוחדת, כי בדרך כלל הפלאשבקים הם של אירוע מפחיד. ויכול להיות שהיא גם תתנתק.

אז מה לעשות?

קודם כל, לא לפחד. נורא חשוב לזכור שדיסוציאציה היא סוג של התמודדות. היא עשתה את זה כבר אלף פעמים בחיים שלה, והיא תעשה את זה עוד אלף פעמים אחרי האירוע הזה. צריך להבין שזו התמודדות, וזה יעבור.

לדבר איתה. לעודד אותה לפתוח את העיניים, להסתכל עלייך, להזיז את הראש מצד לצד, לעשות אוריינטציה, כדי שתבין שהיא נמצאת כאן ועכשיו, ולא איפה שהיא מרגישה שהיא נמצאת. להתחבר לסביבה ולנסות לקרקע אותה: לבקש ממנה אולי לשים את הרגליים על הרצפה, להרגיש את הרצפה, להסתכל מסביב, להקשיב לקול שלך. ולעזור לה לשמור על מה שנקרא תודעה כפולה: הראש שלה נמצא איפשהו, אבל היא גם נמצאת כאן.

אם שומרים על התודעה הכפולה, על ידי זה שמדברים איתה כל הזמן, היא לאט לאט תחזור. היא תבין שהיא בתוך זיכרון. ואז אפשר באמת למסגר את החוויה כזיכרון ולהגיד: “כנראה שנזכרת במשהו, אבל אנחנו כאן, והכול בסדר. בואי נמשיך מאיפה שהיינו.”

הנקה והיקשרות

אני רוצה להגיד כמה מילים על הקשר בין הנקה להיקשרות. בדרך כלל יש קשר בלתי נפרד בין ההנקה להיקשרות. גם ההיקשרות וגם שחרור החלב תלויים באוקסיטוצין, אנחנו יודעות את זה, ורמות האוקסיטוצין אצל נשים מניקות גבוהות יותר מאשר אצל נשים שלא מניקות. הקשר האינטימי עם התינוק יוצר את הדחף, הרצון והכוח להתגבר על כל האתגרים והקשיים של ההנקה. יש כל כך הרבה אהבה שנבנית שם, והקשר האינטימי הזה, יחד עם הרמות הגבוהות של אוקסיטוצין, עוזר לאישה להתגבר על כל הקשיים: חוסר השינה והתובענות של העבודה הזאת.

עכשיו, אמא במצב לחץ תמידי תנסה להתמודד עם ההנקה, אבל רמות האוקסיטוצין שלה נמוכות מהרגיל. זה ציטוט:

אני קצת צוחקת כאשר אני אומרת שהחיבור שלי לאוקסיטוצין מקולקל. מעולם לא חוויתי את הרגשות החמים והנעימים שנשים משייכות לחוויית ההנקה.

ייתכן שיש מצבים שבהם יש הנקה ללא היקשרות, והיקשרות שמתאפשרת רק ללא הנקה. צריך להתרגל לרעיון הזה. מאוד חשוב להבין שלא תמיד אפשר גם הנקה וגם היקשרות. לפעמים צריך לוותר על ההנקה. אנחנו לא רוצות לוותר על ההיקשרות. אז אם צריך לוותר על משהו, עדיף לוותר על ההנקה ולא על ההיקשרות. זה בעיניי. אבל זו החלטה של כל אמא עם עצמה.

התינוק שאמא שלו מתקשה להתמודד עם השילוב הזה של הנקה והיקשרות יקבל רק מה שאמא שלו מסוגלת לתת. היא לא יכולה לתת יותר ממה שהיא מסוגלת לתת. הקושי הזה עלול להתבטא ברגעים של ניתוק בין האם לתינוק. יש לנו אמא שמתעקשת להניק, אבל היא לא מסוגלת, היא נורא סובלת וכל הזמן מתנתקת. היא מתנתקת גם מהתינוק. ולאורך זמן הניתוקים האלה עלולים להשפיע על ההתפתחות של התינוק ולגרום להעברה בין־דורית של הטראומה. כלומר, זה יהיה תינוק שיחפש את אמא שלו ולא ימצא אותה. היא לא שם.

ואנחנו יודעות, מכל הניסויים שראינו על תינוקות, ה־still face: הניסוי שבו האמא פתאום מפסיקה לדבר עם התינוק ומקבלת פרצוף ללא רגש. איך זה משפיע על תינוקות, איך הם משתגעים מזה. זו נקודה מאוד חשובה שצריך לקחת בחשבון.

אין שעה שאני מעדיפה להניק, כי אני לא רואה את ההנקה כמשהו שאני עושה בשבילי. אין לי שום רגש שנוגע לעניין, כי אני מנותקת ממנו לגמרי. זה כמו שתשאלי אותי אם יש לי שעה מועדפת לשטוף את הרצפה.

הנקה כחוויה של ריפוי

ובואו נשאל שאלה שהיא גם חשובה, בצד השני של המטבע: איך ההנקה יכולה להיות חוויה של ריפוי? כי זה קורה. יש חוויות כאלה גם אצל נפגעות.

יש נשים שחוות את יצירת הקשר הראשוני עם התינוק דרך החושים שלהן. משהו פשוט ונקי, וזה הולך. היא יכולה לקבל את זה דרך הריח, דרך הטעם, דרך המגע. הדברים האלה מאוד מאוד ראשוניים, אפילו חייתיים, והיא יכולה להתחבר לזה.

יש השפעה הורמונלית של אוקסיטוצין על הורדת לחץ [?].

יש לה הזדמנות ללמוד לסמוך על החוכמה של הגוף שלה. ללמוד שהגוף שלה יודע להבין כמה חלב התינוק שלה צריך. אתן מכירות את זה, זה פשוט מדהים, זה סוג של פלא. ואם היא מסוגלת לראות את הפלא הזה בלי כל המעורבות הרגשית הנוראית של הזיכרונות, אז היא יכולה לגלות דברים [?] חדשים לגבי עצמה: כמה שהגוף שלה נפלא. אפשר לראות את הגוף כיצירתי, כחזק ומסוגל.

וגם מערכת היחסים שנבנית היא בעצם מערכת מאוד תמימה ומאוד פשוטה, ושם יכול להיות גם סוג של ריפוי: זו לא מערכת שפוגעת, זו מערכת מאוד מאוד נעימה ורכה.

ויש גם אפשרות להניק את התינוק שבתוך האמא הפגועה. יש נשים שמתארות שבתוך ההנקה הן מרגישות כאילו הן מניקות את עצמן, את התינוקת [?] שבתוכן. ושם יש גם אפשרות לריפוי.

ובהנקה מוצלחת האישה מרגישה שהיא אמא מוצלחת, והיא מרגישה הרגשה של ניצחון: שניצחה את הפוגע.

מי ששרדה התעללות מינית תקבל יותר בקלות את הרעיון שההנקה לא תהיה חוויה פשוטה, אבל שכדאי להתאמץ, על מנת לתת לתינוק שלה את כל מה שהיא מסוגלת.

אני קוראת לעצמי שורדת, כי אני באמת שורדת. אם אתן לו למנוע ממני להניק את הבת שלי, אני כבר לא שורדת.

המלצות לעבודה

אני רוצה לסכם את ההמלצות שלי לעבודה.

  • דבר ראשון: אנחנו צריכות ליצור מקום בטוח, על ידי עמידה [?] בזמנים, על ידי תיאום ציפיות, על ידי חוסר שיפוט. אישה צריכה להבין שהיא יכולה לסמוך עלייך. בלי זה שום דבר לא יקרה. זה הדבר הראשון.
  • שמירה קפדנית על הפרטיות ועל הצניעות שלה.
  • בקשה וקבלת אישור לפני כל נגיעה בשד, או להשתמש ב”יד על יד” ולא לגעת בשד בכלל.
  • בקשה וקבלת אישור לפני כל נגיעה בתינוק. אני לא יודעת אם אתן עושות את זה או לא, אבל זה חשוב: נשים שנוגעים בתינוקות שלהן בלי לבקש ובלי לקבל את הרשות שלהן מרגישות שזו פגיעה בהן.
  • הרבה גמישות, יצירתיות, סבלנות, רגישות. צריך הרבה מחשבה מחוץ לקופסה. זו לא אישה רגילה.
  • שימוש בתמונות, או הדגמה עם בובה, ולא בגוף שלה עצמה.
  • קביעת גבולות על ידי האישה. היא קובעת מי נוגע, היא קובעת מי רואה, היא קובעת מי מייעץ. She’s the boss.
  • לעזור לה לזהות את הקשיים האישיים שלה ולמצוא פתרונות שמתאימים לה. אין פה one size fits all. זו אישה עם צרכים מאוד מאוד ספציפיים, ולא כל הנפגעות אותו דבר בכלל. זה נורא נורא אישי, וצריך ממש לעזור להבין מה היא צריכה, מה הבעייתיות שלה, מה הקשיים שלה, ואיך אפשר באמת לעזור לה.
  • כדאי לדבר על התפקיד הפיזיולוגי של השד כאמצעי להזנת התינוק. להתרגל לרעיון שהשד הזה הולך להאכיל [?] תינוק.
  • מתן לגיטימציה להנאה: שמותר ליהנות.
  • בדיקה של אילו מצבים נוחים לה ואילו לא. לעזור לה להבין מה כן נוח לה ומה לא נוח לה. אילו אנשים היא מסכימה שיהיו איתה בחדר, ואילו לא. מתאים לה להניק במיטה, או מתאים לה לקום ולצאת מהמיטה? אם המיטה היא מקום בעייתי, אז לכי לסלון, תשבי על הכורסה. כלומר, לעזור לה למצוא איפה טוב לה ואיפה נוח לה.
  • לעודד אותה לשמור על גבולות מול הסביבה. זה יכול להיות כל כך חודרני, שאנשים שהיא לא רוצה אותם נמצאים שם, ורק זה יכול לסגור אותה.
  • עידוד שמירה על גבולות גם מול התינוק. יכול להיות שזה הדבר שמאוד יעזור לה: אם היא מרגישה שהיא קובעת גבול מול התינוק, היא לא תרגיש כל כך פרוצה, ושהוא תוקף אותה.
  • לא לדחוף את הדעות שלך לגבי האמהות [?] וההנקה, כי זה לא ילך. זה רק יתפרש כאלימות.
  • ולהעביר לה, ולעצמך, שיש לה את הזכות המלאה להחליט לא להניק. היא לא אמא פחות טובה אם היא לא מניקה.

רעיונות לבעיות ספציפיות

  • יש נשים שיעזור להן הסחת דעת לסירוגים בזמן ההנקה: ספר, טלוויזיה, מחשב, טלפון, אוכל, חברה. כלומר, שהאינטימיות תהיה לסירוגים, שזה לא יהיה 100% כל הזמן רק עם התינוק. אני לא ממליצה שהיא תתעלם ממנו ורק תראה טלוויזיה, אבל אם יש לה גם וגם, יכול להיות שיהיה לה יותר נוח: שיש לה אפשרות לקחת פסק זמן קצר מהאינטימיות, להסתכל על משהו אחר ולחזור לתינוק.
  • פטמת סיליקון. לפעמים החיץ שהיא יוצרת מבחינת המגע מספיק. אם הפה של התינוק לא נוגע בעור של הפטמה שלה, יש נשים שבשבילן זה מספיק, וזה פותר להן את הבעיה.
  • ואם צריך: שאיבת חלב ומתן בקבוק או תחליף, תוך כדי אינטימיות של קשר עין ומגע קרוב, אם היא לא יכולה לעשות את זה ביחד עם ההנקה.
  • בעור לעור, מאוד כדאי לשמור על הפרטיות והצניעות, ולעזור לה לעשות את זה בצורה שהיא לא מרגישה שכל הגוף שלה בחוץ.
  • בלילה, שזה באמת יכול להיות הכי קשה: להיעזר באדם אחר, או בבקבוק, או בשעון מעורר, כדי שהיא לא תתעורר לבכי, אלא תתעורר בעצמה, תהיה מוכנה, ותחכה שהוא יתעורר. להדליק את האור, לצאת מהמיטה, אולי להדליק את הטלוויזיה. ההנקה בתוך המיטה יכולה להיות מאוד בעייתית.
  • בשביל תינוקות יותר גדולים יש מחרוזות מיוחדות בשביל היד החופשית, כדי שיהיה להם במה לתפוס, ושלא יתפסו את השד [?] השני.
  • קבוצות. קבוצות תמיכה של אמהות ותינוקות. בעיניי אין דבר יותר חזק ויותר חשוב מזה.
  • והכנה להנקה לפני הלידה. מאוד חשוב להכין את הנשים האלה לקראת ההנקה.

לסיום

הבקשות שלי כאשר עובדים עם כל אישה:

  • להחזיק באמונה שיש בחוויית ההנקה פוטנציאל של ריפוי.
  • הקשבה אמפתית, עם נוכחות מלאה, ללא שיפוט.
  • לנסות להבין את המשמעות של חוויית ההנקה עבור האישה. זה לא משהו טכני. יש המון משמעות מאחורי הדבר הזה, ולכל אישה יש משמעות אחרת. צריך לנסות להבין מה המשמעות עבורה.
  • לתת לאישה כמה שיותר שליטה בתוך התהליך הזה.
  • לעודד אותה ולתת משוב חיובי. אני לא יודעת אם זה קורה מספיק. צריך לציין את נקודות החוזק.
  • ואפשר ליצור חוויה חדשה, עכשווית וחיובית, שלא קשורה לעבר. כאילו: נגמרה המלחמה. מה שהיה היה. עכשיו את כאן, יש פה תינוק מתוק שרוצה אותך. בואי נראה אם את יכולה להיות איתו.

נסיים עם אחד הציטוטים שאני הכי מאמינה בהם: אין דבר יותר חשוב לרווחה של ילד מאשר הבריאות הנפשית של אמא שלו.